הברכה שקירבה: מה ניסה יצחק לעשות עם עשו

שלוש שאלות

למה יצחק אבינו רצה לברך דווקא את עשו? האם הוא באמת לא ידע מי עומד לפניו? ואם רוצים לקרב מי שהתרחק, מה עובד: הסברים, דרישות והוראות, או משהו אחר לגמרי?

הקושי בפרשה

התורה אומרת: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". בשיעור מובאת דרך להבין זאת: עשו היה שואל את אביו שאלות מדקדקות, כמו "איך מעשרים מלח?", ויצחק התרשם ממנו. אבל הרב מיד שואל: האם יצחק עד כדי כך לא הבין? הרי הגמרא מספרת שבאותו יום שבו מכר עשו את הבכורה הוא עבר עבירות רבות. ובכל זאת יצחק מבקש ממנו מטעמים ורוצה לברך אותו, ואחר כך, כשהוא מגלה שהברכות הלכו ליעקב, "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאוד". מה בדיוק ניסה כאן אבא ליצור?

יצחק לא נרמה, יצחק קירב

התשובה שהרב מציע: יצחק ידע היטב מי עשו. הוא לא פעל מתוך תמימות אלא מתוך חינוך. הוא ראה נקודה אחת שבה עשו קרוב אליו, כיבוד אב, ורצה לבנות על כך. בשיעור מובא שעשו היה מכבד את אביו בכבוד גדול במיוחד.

הרב מתאר את הלך המחשבה של יצחק: יעקב יסתדר בחיים. יש לו כוח של קדושה ויש לו עם מה להילחם. אבל עשו, אם לא אתן לו עכשיו כלים לחיים, אני לא אהיה כאן מחר, והוא עלול לזרוק את הכול. רציתי לתת לו הרגשה שהוא חשוב, ולתת לו ברכה שתאפשר לו מרווח להתחזק ולהתקרב.

לפי זה גם בקשת המטעמים נקראת אחרת. יצחק לא רק רצה לאכול. הוא אמר לעשו, בעצם: אתה זה שיודע להכין לי את זה. הוא רצה לכבד אותו. ומכאן גם החרדה: לא רק צער על ברכה שנלקחה, אלא פחד, כך מסביר הרב, שאם הוא לא יצליח לקרב את עשו, הבן ילך לו מהידיים.

האדמו"ר והחסיד שהתרחק

הרב מספר על אחד האדמו"רים. חסיד שהתרחק מהדרך היה מגיע אליו, לבוש כחסיד, ומבקש ברכה, כמעט כמו מי שמשחק תפקיד. האדמו"ר כיבד אותו שוב ושוב: בוא, שב, בכבוד. החסידים לא הבינו: איזה צבוע, ובחוץ הוא חי אחרת לגמרי! האדמו"ר השיב להם שהוא דווקא אוהב את הצביעות הזאת. לפחות הוא יודע להגיע בבגדים האלה, לפחות הוא מכבד את ילדיו ושולח אותם ללמוד, ואולי הם יצאו משהו. אני מקרב אותו כדי להציל אותו, אמר. אם אזרוק אותו, זה נגמר. כשהוא יראה את החום והאהבה, יהיה לו מאיפה לגדול.

ועוד מספר הרב על סיפור מהגמרא: בנו של אחד מגדולי התנאים התרחק מאוד. אחד החכמים התחיל לכבד אותו ולקרוא לו "רבי". כששאלו אותו מה פתאום, ענה שהוא מקרב אותו. לאט לאט האיש התחיל להרגיש משהו אחר, התחיל ללמוד תורה, ובסוף, כך מספרת הגמרא, יצא צדיק.

שני סוגי חימום

הרב מביא משל ששמע מרב, ואינו בטוח מי אמר אותו. אדם עומד ברחוב ורועד מקור. יש שתי דרכים לעזור לו. אפשר להלביש עליו סוודרים, צעיפים, כובעים וגרביים. ואפשר פשוט להסיט את הווילון ולהראות לו את השמש. כשאתה מעמיס על אדם הוראות, הוא עלול לזרוק הכול. כשאתה מראה לו את היופי, את היופי של היהדות ושל התורה, הוא מתחמם לבד.

מה זה אומר לנו

הרב מדגיש: לא משנה אם זה הבן שלך, התלמיד שלך או מישהו מהרחוב. תן לו יחס של כבוד, של חום, של אהבה. הוא מזכיר שיש מי שאומר לאדם שבא לבית הכנסת "אתה לא נכנס אלינו", ושואל בכאב: ככה מקרבים? מי שעזב את הבית ובא למניין, אומר הרב, צריך לקבל אותו בשמחה: איזה יופי, איזה ניצוץ. לכל יהודי יש ניצוץ ונשמה טהורה, וצריך רק להדליק אותו. ואז, כשהוא מרגיש בנוח ורואה שהדרך יפה, כיף לו להיות בפנים.

זה גם השיעור שיצחק מלמד אותנו, לפי הרב: לפעמים הברכה, החום והכבוד הם כלי החינוך החזק ביותר, גם מול מי שרחוק.

להתבוננות בשבת

חשבו על אדם אחד שאתם רוצים לקרב: ילד, בן זוג, חבר או תלמיד. האם אני מלביש עליו עוד סוודר, או פותח לו את הווילון? ומה היה קורה, ולו לרגע, אילו הייתי נותן לו הרגשה שאני מכבד אותו כמו שהוא?

מעובד מתוך שיעורו של הרב יצחק לסרי | קישור: https://youtu.be/8OlLjHTW3EA