הבארות לא נפתחות מעצמן

האם יש בחיי משהו שאני מחכה שיסתדר מעצמו? האם אני עסוק בחיים של מישהו אחר ולא בשלי? ומה ההבדל בין אמונה לבין המתנה?

הקושי

הרב פותח בכך שהתורה אינה מספרת לנו דבר שאינו רלוונטי לחיינו, בכל דור. גם בפרשת תולדות, כשהיא מציגה את יצחק לצד אברהם, אפשר לשאול: מה אני לומד מזה על עצמי?

השאלה, אומר הרב, היא איך לומדים מהכתוב לחיינו שלנו. לכן הוא מצביע על שלוש דמויות, וכל אחת מהן היא גם אפשרות בתוכנו: מי שמחכה, מי שפועל בלי כיוון, ומי שחופר בעצמו.

ישמעאל: מי שמחכה

ישמעאל, בתיאור הרב, הוא מי שאינו עושה דבר ורק אומר: "השם יעזור, הכול מהשמיים". בעיניו אין מה להזיז. הרב מגיב בחיוך, אבל הנקודה רצינית: אם אתה כבר בן שלושים או ארבעים, זה הזמן לעשות משהו. הרב אינו מבטל את האמונה שהכול מהשם. הוא מבקש שהמשפט הזה לא יהיה תירוץ לשבת בלי לזוז.

עשו: מי שעושה, אבל לאן?

עשו, לעומת ישמעאל, פועל. הרב מציג אותו כרע, ובכל זאת מצביע על דבר אחד: הוא לא מחכה שמישהו יעשה בשבילו. יש בו כוח לצוד, ליצור ולהיאבק. הרב משאיר אותנו עם השאלה מה עושים עם כוח כזה, ולא עם ההמלצה לחקות אותו.

זו עבודה שאפשר לעשות גם עם עצמנו: לא להתבייש באנרגיה, אלא לשאול לאן היא מכוונת.

יצחק: חופר בעצמו, ומתפלל

הרב מצביע על ההבדל בין אברהם ליצחק. אברהם הוא מידת החסד: ה' שמטפל בנו גם כשלא הגענו לכך. זה מרגש, ואפשר בקלות להישאר שם ולחכות. יצחק הוא מידת הגבורה, הכוח, ומי שצריך לעשות את חלקו. הפלשתים סתמו את הבארות של אברהם, ויצחק לא חיכה שמישהו יפתח אותן. הוא פתח, והמים יצאו, ורק אז הגיע הזרע והיבול. הפרשה מספרת גם שהוא זרע באותה ארץ והצליח מאוד, והרב מציין זאת כחלק מהסיפור.

ובאותה נשימה: יצחק ורבקה התפללו עשרים שנה ולא ויתרו. התפילה לא באה במקום המעשה, והמעשה לא בא במקום התפילה.

לא להחזיק בעקב של מישהו אחר

הרב מזכיר ש"יעקב" נקרא כך משום שידו אחזה בעקב עשו. הוא מציע לשאול: כמה אנחנו אוחזים בחלום של אחרים, ובחיים של אחרים? הוא מוסיף שבהמשך שינה השם את שמו של יעקב לישראל, ואנחנו אומרים "עם ישראל חי" ולא "עם יעקב חי". הרעיון: לא להישאר במקום של אחיזה בחיים של מישהו אחר, אלא להתחבר לעצמנו ולשמוח במה שיש. זה לא מתכון לשביעות רצון קלה, אלא קריאה להפסיק לבדוק כל הזמן מה יש לאחרים ולהתחיל לבנות את שלנו.

"מה יגידו?"

הרב מתאר אדם שהוא רואה בצומת, גם בגשם, מוכר בקבוקי מים, ואומר שהוא מתרשם: לא אכפת לו מה אנשים חושבים. לדבריו, אנשים תמיד יהיו עם משהו להגיד, בהתחלה ואחר כך. הרבה אנשים לא עושים שינוי לא מפני שאין להם רצון, אלא מפני שהם חוששים מהקולות, מבחוץ ומבפנים.

הרב שואל: אילו היה ברור לך מה הערך שלך ומה הזהות שלך, מי היה צריך להפריע לך?

כשכולם מסתכלים מבחוץ

הרב מזכיר סיפור על לידתו של יצחק: היו שחשבו שאינו בנו של אברהם, ובתיאור שלו הפנים של אב ובן נעשו דומות. ומכאן שאלה שהוא מעלה: למה בכלל אכפת לנו כל כך מה אנשים אומרים? זו לא רק שאלה על העבר. כל שינוי שאנחנו מנסים לעשות מעורר מישהו שיגיד "מה פתאום", ולפעמים המישהו הזה הוא קול בתוכנו.

מבט מעשי

• להבחין בין המתנה לאמונה. מה אני עושה בפועל בנושא שחשוב לי, ומה אני משאיר ל"יהיה בסדר"?
• להפנות כוח. איפה יש בי אנרגיה שאני מבזבז על מאבקים, ולאן אפשר לכוון אותה?
• לחבר תפילה ופעולה. לפני שאני מבקש עזרה, מה הצעד הקטן שבידי לעשות כבר היום, ואיך אני מתפלל במקביל, כמו יצחק?
• לשים לב לקולות. מה אני לא עושה בגלל "מה יגידו", ומה הערך שלי שמאחורי זה?

לשבת

איזו באר בחיי סתומה, ומה הצעד הקטן שאני יכול לעשות השבוע בעצמי כדי לפתוח אותה, לצד תפילה?

מעובד מתוך שיעורו של הרב יצחק לסרי | קישור: https://youtu.be/iXoa5una4Ac