מי אני באמת? מה מלמד המאבק בבטנה של רבקה

כשאתה עומד בבוקר בתפילה, מי הוא האדם שעומד שם? וכשאתה חוזר הביתה עייף ופתאום מרים את הקול, מי האדם הזה? ואם שניהם אתה, איזה מהם האני האמיתי? ולמה התורה טורחת לספר לנו מה קרה בבטנה של רבקה, כשעל אמהות השבטים היא שותקת?

הקושי בפרשה

"ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר: אם כן, למה זה אנכי?" רש"י מסביר שרבקה הייתה עוברת ליד פתחי עבודה זרה והעובר רוצה לצאת, ועוברת ליד בתי מדרשות והוא רוצה לצאת. היא הולכת לדרוש את ה', ומקבלת תשובה: "שני גויים בבטנך... ורב יעבוד צעיר".

הרב מעלה כמה שאלות. איזו נחמה יש בכך שיש לה שני בנים? למה היא אומרת "למה זה אנכי", ולא "למה הוא"? למה כתוב "תומם" בלי אל"ף, ובתמר כתוב "תאומים"? ולמה "ויקראו שמו עשו", כשאת יעקב קרא הקדוש ברוך הוא?

התשובה המוכרת, והשאלה שנשארת

הרב מזכיר את הפירוש המוכר: עדיף לרבקה אחד צדיק ואחד רשע, מאשר אחד "פושר", שאינו סגור על עצמו ונמצא יום כאן ויום שם. כדברי אליהו הנביא: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים".

אבל השיעור ממשיך אל הבעל שם טוב, שקורא את הסיפור כסיפור על כל אחד מאיתנו. בכל אדם יש נשמה אלוקית ונפש בהמית, ומלחמה ביניהן שאינה נגמרת. ו"למה זה אנכי" היא שאלה שהאדם שואל על עצמו: מי אני בעצם?

בשיעור אחר הרב מדגים מהי "עבודה זרה" בימינו: לפעמים זה הכסף, כשאדם מקריב עליו את המשפחה ואת השבת. ויש גלגל שמסתובב, כסף כדי לאכול ואוכל כדי לעבוד, בלי רגע לשאול "מה אני עושה כאן בעולם". לדבריו, כשאדם עוצר לרגע אחד של חשבון נפש, הוא יכול להחליט מה הוא באמת רוצה.

החידוש: מה שטוב בי אינו שלי

לפי הדרך שהרב מביא, כשאדם יודע שיש בתוכו גם "בהמה מהלכת", כעס, תאווה וגאווה, זו המציאות שלו כשהוא לעצמו, ולא רק צד זמני. ומה שהוא עושה טוב, הנחת תפילין, שיעור תורה, שלום בית, הוא רחמי שמים. אינו הוכחה שהוא "בן אדם טוב".

הרב מזכיר את הבעל שם טוב על יום כיפור: מדוע הוידויים כה ארוכים וחוזרים שוב ושוב, ולמה לא תיקנו סידור נפרד לצדיקים? כדי להזכיר לאדם מי הוא כשהוא לעצמו. וכאן "ורב יעבוד צעיר": מי שחשב עצמו גדול יורד להכרה שהוא קטן, ואז הוא עולה.

כשאין "אל"ף"

"והנה תומם", בלי אל"ף. הרב קורא זאת כך: כשאדם חושב "אני מחזיק, אני חזק, אני מצליח להילחם", אלוקים אינו בתוך המלחמה, והמלחמה נמשכת. אדם יוצא משיעור או מתפילה, וכעבור זמן קצר צועק על בני ביתו, ושואל: איך זה קרה לי? על פי הבעל שם טוב, זו תזכורת שהכוח לא היה שלו.

אם האדם אינו קולט את ההודעה, "ויקראו שמו עשו": הסביבה מחזירה לו את התמונה. אבל אם הוא קולט, "ואחרי כן יצא אחיו, וידו אוחזת בעקב עשו". הצד האחר שבו יוצא, אך ידו עדיין אוחזת בעקב: הוא זוכר כל הזמן שעשו קיים בו. ואז "ויקרא שמו יעקב", והקדוש ברוך הוא הוא שקורא לו כך.

מה זה משנה בחיים

הרב מדגיש את התוצאה: מי שמבין זאת אינו שופט אחרים. הבעל שם טוב, כפי שהרב מביא, אומר שכשאתה רואה אדם שאינו שומר, הדבר בא להזכיר לך שגם אתה לא תמיד שומר. מי שהגיע לשיעור או קם לתפילה אינו "מעל" אחרים, כי ה' הוא שהביא אותו.

מכאן גם הכרת הטוב: לא מגיע לנו הכול, ולכן כל מה שיש לנו, בית, ילדים, פרנסה, הוא מתנה. ומכאן גם התפילה: "ריבונו של עולם, בלעדיך אני לא יכול". הרב אומר שהתפילה היא הדרך כשהאדם מגיע לחוסר אונים.

לשבת

בשבת, כפי שהרב אומר בשיעור אחר, אפשר לעצור, להתנתק מהמסכים ולשבת עם המשפחה. שאלה להתבוננות: על מה אני לוקח קרדיט, כשבעצם ה' הוא שזיכה אותי? ובפעם האחרונה שהתרגזתי או נפלתי, האם שמעתי בכך גם הזמנה לבקש עזרה?

מעובד מתוך שיעורו של הרב יצחק לסרי | קישור: https://youtu.be/B1pHwHzbcxc