למה אני לא עושה את מה שאני כן רוצה?

אתם יודעים בדיוק מה טוב לכם, ובכל זאת אתם חוזרים לאותו הרגל. רציתם להישאר רגועים, ושוב צעקתם. החלטתם להתחיל, ושוב דחיתם. למה הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שאני עושה כל כך עקשן? והאם אפשר בכלל להגיע לשקט בתוך המלחמה הפנימית הזו?

ויתרוצצו הבנים בקרבה

הפרשה נפתחת במאבק: "ויתרוצצו הבנים בקרבה". רבקה מרגישה משיכה לשני כיוונים ואומרת: "למה זה אנוכי". הרב מסביר שאצל כל אדם מתנהלת מלחמה כזו ביום-יום, בין יעקב לעשיו. בכל רגע יש בתוכנו קול אחד שקורא לגדול, וקול שני שמושך אחורה. ולכן, אומר הרב, כדי לנצח צריך קודם להכיר את הצד שמולנו: מה בדיוק מעכב אותי, ומה גורם לידו להישאר אחוזה בעקב עשיו.

שני הכוחות: כאב והנאה

בשפת האימון, מסביר הרב, יש שני כוחות שמניעים כל החלטה: הנאה וכאב. אנחנו נמשכים למה שמקושר אצלנו להנאה, וממעטים את מה שמקושר לכאב. כך הרב מסביר את כוח הפרסומת, שמצמידה מוצר לרגש נעים, וכך הוא מסביר גם למה מכרית חמימה קשה לקום בבוקר.

והנה נקודה מעשית: המוח לא שומע את המילה "לא". אם תגידו לעצמכם "אל תחשבו על דוב לבן", תחשבו עליו. לכן מוטיבציה שבנויה על "אני לא רוצה להיות עייף, לא רוצה להיות תקוע" נשחקת מהר. הרב מציע לעבור מ"מה אני לא רוצה" ל"מה אני כן רוצה": איזו זוגיות, איזו עבודה, איזה חיים.

למה אנחנו נשארים באותו מקום

לפי הרב, אדם לא משתנה כל עוד השינוי נראה לו כואב יותר מהמצב הקיים. אזור הנוחות מוכר ולכן הוא נראה בטוח, גם כשהוא מכביד. הרב מציין שהנוחות עצמה יכולה להיות מלכודת. הוא מזכיר שדווקא מי שיש לו הכול ואין לו שום אתגר עלול להרגיש ריק, כי האתגרים הם חלק ממה שנותן לאדם תחושת חיים.

לכן, אומר הרב, השינוי אינו עניין של כוח רצון בלבד. הוא מתחיל בשלושה צעדים.

הזהות. מי שסופר ימים של דיאטה או של הימנעות מעישון, אומר הרב, עדיין רואה את עצמו כמי שנמצא בהפסקה זמנית. כל עוד הזהות לא השתנתה, קל לחזור. השאלה הראשונה היא "מי אני", ורק אחריה "מה אני עושה".

רשימת ההנאה. כותבים מה ארוויח מהשינוי. למשל, אם אני רוצה לקום בשש: זמן ללימוד, ערנות, יום מסודר, עבודה פרודוקטיבית. התשובות האלה צריכות להיות גדולות יותר מההנאה של עוד שעתיים במיטה.

רשימת המחיר. כותבים מה המצב הנוכחי עולה לי, היום ובעוד חמש או עשר שנים.

ההנאה העתידית

הרב מביא ניסוי ידוע עם ילדים: קרמבו עכשיו, או שניים אחרי חצי שעה. רובם לא עמדו בזה. הלקח, כדבריו: מי שיודע לחוות כבר עכשיו את ההנאה של מחר, מסוגל לשלם מחיר היום. כאן הוא מחבר לעשיו ולנזיד העדשים: "הלעיטני נא מן האדום". עשיו, לדברי הרב, מוכן למכור את העתיד בשביל הרגע, ויעקב קונה את הבכורה כי הוא מקושר להנאה שעוד תבוא. את אותו עיקרון הרב מרחיב לעולם הבא, ומזכיר את הברכה שבגמרא: "עולמך תראה בחייך". מי שחי כבר עכשיו משהו מהטעם של העולם הבא, אומר הרב, הדרך קלה לו יותר.

להחליט איפה אני עומד

הרב מזכיר את אליהו בהר הכרמל, "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", ומסביר: לא מתקדמים כשיום אחד למעלה ויום אחד למטה. הכול עניין של פוקוס, במה אני מתמקד, ביעקב שבי או בעשיו.

הוא מסיים בסיפור קצר: אדם פותח כל יום את הכריך שלו, מתאכזב מהטונה או מהגבינה וזורק הצידה. שואלים אותו למה הוא לא מבקש מאשתו משהו אחר, והוא עונה שאין לו אישה, הוא מכין את הכריכים בעצמו. אנחנו עושים אותו הדבר: חוזרים על אותם הרגלים ואחר כך מתוסכלים מעצמנו. כדי לאכול כריך אחר צריך להכין כריך אחר.

לשבת

שלוש שאלות להתבוננות:

• איזה הרגל אחד אני מנסה לשנות, ומה בדיוק אני אוהב בו, איזו הנאה הוא נותן לי?
• איזו הנאה גדולה יותר מחכה לי בצד השני, והאם אני מצליח לדמיין אותה בבירור?
• האם אני סופר ימים או כבר מחליט מי אני?

אולי השבת תוכלו לבחור הרגל אחד, לכתוב את שתי הרשימות, ולראות מה עולה.

מעובד מתוך שיעורו של הרב יצחק לסרי | קישור: https://youtu.be/BYMvoGC2cJw