לך לך, וירא: קודם הולכים, ואז רואים

למה אחרי "לך לך" באה פרשת "וירא"? מה אנחנו רואים כשאנחנו מסתכלים על בן הזוג, על העבודה, על עצמנו? ולמה יש אנשים שגם כשהם מאמינים ורואים את היעד, עדיין לא מתקדמים?

הקושי

פרשת לך לך פותחת בציווי לאברהם לצאת מאזור הנוחות. הרב מזכיר את הדרך שבה הוא קורא אותה: לא "אם לא נוח לך, לך לך", אלא להפך, דווקא כשנוח לך. הוא מסביר שכשהכול סבבה, יש פרנסה, בית וקהילה, אין לחץ להתקדם. ואז אדם חושב: "מה שאני עושה כבר מספיק, אני לא מסוגל ליותר".

דווקא שם, אומר הרב, ה' מבקש. הדוגמה שלו: כשאדם נדחק לפינה, פתאום עולים בו רעיונות לפרנסה שלא חשב עליהם קודם. מה השתנה? הוא לא נהיה אדם אחר. פשוט נעלם הנוחות שעצרה אותו.

וירא: מי שהולך, רואה

אחרי "לך לך" מגיעה פרשת "וירא", "וירא אליו ה' באלוני ממרא". הרב קורא את הרצף כך: כשאדם מתחיל ללכת, הוא מתחיל לראות. פתאום מתגלים כיוונים, אפשרויות ואנשים שלא הבחין בהם קודם.

כדי להסביר למה, הרב מספר על תרגיל שעשה איתם טוני רובינס כשהשתתפו בשיעור שלו: ביקש מהם לחפש בחדר צבע אדום, ואז לעצום עיניים ולומר איפה היה צבע שחור. איש לא ידע. המסקנה: מה שאנחנו ממוקדים בו הוא מה שאנחנו רואים. מי שקונה רכב מגלה פתאום רכבים כאלה בכל מקום. אישה בהיריון מגלה עוד נשים בהיריון. הם תמיד היו שם, פשוט לא התמקדנו.

והרב מציין שאברהם היה ממוקד באורחים, ולכן אורחים הם מה שהוא ראה.

מה אני רואה?

מכאן שאלות פשוטות. מה את רואה כשאת מסתכלת על בעלך? מה אתה רואה בפרנסה, ובעתיד הקרוב? הרב מזכיר צלם בחתונה: מה שהוא מכוון אליו הוא מה שנכנס לתמונה. מי שמתרכז בחסרונות יראה חסרונות, ומי שמתרכז בטוב יראה טוב.

הוא מוסיף כלי: לא רק ללכת אלא גם "לראות את זה קורה בהווה". הוא מתאר שדמיין בפירוט את סוג הקהילה והמקום שרצה, גם בתקופה שלא ראה שום דבר מתממש, ומספר שבסוף הדברים קרו לפי הדמיון. את זה הוא מציג כניסיון אישי שלו ולא כהבטחה לאחרים. כלי כזה אינו מחליף מאמץ, והוא מוסיף כיוון, כי הולכים בלי לראות יעד הולכים בחושך, ואז קל להתייאש.

אבל מה אם זה לא זז?

יש אנשים שמוכנים לצאת, מוכנים לראות, ובכל זאת לא מתקדמים. הרב מסביר מה לדעתו קורה: הם עדיין מביטים אחורה. הוא מקשר את זה לאשת לוט. מלאך אמר לה לא להביט אחורה, והיא הסתובבה והפכה לנציב מלח.

מה הלקח לחיים? כשמסתכלים אחורה, קשה לראות קדימה. "ניסיתי ולא הלך". "הוא פגע בי". "בזבזתי עשר שנים". הרב אומר: פתח דף חדש. כולם עוברים משברים, בזוגיות, בפרנסה ובעבודה. מי שנתקע בתפקיד הקורבן אינו יכול לעמוד על הרגליים. ולכן הוא חוזר ל"לך לך" ו"וירא": להמשיך קדימה, עם הפנים קדימה.

אחריות במקום האשמה

ולבסוף, הרב עוסק באברהם שמתפלל על סדום. הוא מציע קריאה אישית: אברהם שואל את עצמו, אם אני כל כך עושה חסד ובכל זאת יש סדום בסביבתי, אולי יש מה לתקן בי. מכאן הוא מגיע ללקיחת אחריות על הבלגן בחיים שלנו. הרב מדגיש שאין כוונתו להאשים. הוא מציע שאלה: מה המסר שאני לומד מהקשר הזה או מהעבודה הזאת? איפה אפשר לקחת אחריות, בלי להאשים אף אחד?

חיבור לחיים

• לבחור כיוון ולהתמקד בו, כי מה שנתמקד בו הוא מה שנראה.
• בזוגיות: לשאול "מה אני מחפש בבן הזוג שלי?" ולבדוק אם זה חסרונות או מעלות.
• כשצצה מחשבה "ניסיתי כבר", להחליף אותה בשאלה "מה למדתי, ומה הצעד הבא?".
• כשמתלוננים בפנינו, לנסות לשמוע בזה מסר ולא רק בלגן.

שאלות להתבוננות בשבת

1. במה אני ממוקד בימים האלה, בטוב או בחסר?
2. מה אני רואה כשאני מסתכל על האדם הקרוב אליי, ומה אפשר לראות אצלו בנוסף?
3. איזה אירוע מהעבר אני עדיין מביט אליו, ומה הצעד הראשון שיעזור לי להסתובב קדימה?

שבת שלום.