להתחיל מבראשית: קודם כל להדליק אור

מה עושים כשהכול מבולגן ואין ידיים ורגליים? איך מתחילים מחדש כשמרגישים "על סף תהום"? ובעיקר: מתי בפעם האחרונה עצרנו לבדוק מה חלקנו במצב שבו אנחנו נמצאים?

הקושי

התורה פותחת בתמונה לא פשוטה: "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". הכול מעורבב, טוב ורע ביחד. הרב אומר בשיעור דבר פשוט וחד: כשיש בחיים תוהו ובוהו, אי אפשר ליצור שום דבר חדש. לא זוגיות, לא פרנסה, לא כלום. לפני שבונים, צריך סדר.

ומה עושה הקדוש ברוך הוא ראשון? "ויאמר אלוקים יהי אור".

צעד ראשון: להדליק אור

אור, מסביר הרב, הוא קודם כל בהירות. לדעת מה אני רוצה, ולאן אני רוצה לצאת מהמצב הזה. מי שנמצא על סף תהום יכול לתקוע את עצמו במקום, להתלונן ולחיות כקורבן: "אכלו לי, שתו לי, עשו לי". זה החושך. האור מתחיל במשהו קטן: למצוא נקודה טובה שאני טוב בה, משהו שאפשר להיאחז בו ושנותן תקווה, אמונה בבורא או אמונה בעצמי.

הרב מציע צעד מעשי: לעשות רשימה של הדברים הטובים שיש לי, ולהודות עליהם. מי שמסתכל רק על השלילי, רואה רק שלילי. מי שמתמקד באור, פתאום רואה שהמצב לא כל כך גרוע, ויש מה לעשות.

הצעד השני בפסוק הוא "ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". אחרי שהדלקתי אור, אני בודק בכנות: איפה אני נמצא כלכלית, נפשית, רוחנית, זוגית? מה הביא אותי לכאן? ובעיקר, מה אני רוצה, ולא רק מה אני לא רוצה. הרב מוסיף: את האור צריך להדליק כל יום, לקום בבוקר עם מטרה ועם רצונות חדשים.

צעד שני: להפסיק להאשים

הרב מזכיר מה קרה אחרי שהאדם חטא. כששאלו אותו, הוא ענה: "האישה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואוכל". לדברי הרב, מה שמוציא אדם מגן עדן הוא ההאשמה. ברגע שמתחילים להאשים, יוצאים.

וזה לא רק אצל אדם הראשון. הרב מביא מילה באנגלית: accountability, ומפרק אותה: היכולת לספור את הצעדים שהביאו אותי לאן שאני נמצא. "אין דבר כזה פתאום". כשבן זוג מתרחק, כדאי לשאול בשקט: האם פרגנתי? האם השקעתי? האם נתתי תשומת לב? ובעבודה, במשפחה, עם הילדים, אותו דבר. הרב מדגיש: "זה לא ממקום של אשמה, זה מקום של אחריות". מי שלוקח אחריות, גם פועל לתקן.

הוא מספר שפעם ישב בקורס, וכשביקשו לכתוב על מה הוא מאשים אחרים, וכנגד מה הוא יכול לקחת אחריות, הוא גילה שהוא אחראי יותר ממה שחשב. אז, אומר הרב, הוא התחיל לעשות שינוי. ויש גם משפט שהוא שמע ממנטור: כשמצביעים על מישהו באצבע אחת, שלוש אצבעות מצביעות עלינו.

עוד דבר: כל עוד אני מאשים, אני נותן לאחרים כוח לשלוט בי. אני ממשיך לסבול על משהו שקרה לפני חודש או חודשיים, כי "הם" אשמים.

מה שאני מאמין בו, אני משדר

הרב מספר סיפור על אברך שכולם התעלמו ממנו. אף אחד לא אמר לו שלום ולא התייעץ איתו, אפילו לא שאלו אותו איפה חנות נעליים. יום אחד קנה כובע חדש בהנחה, שם אותו על הראש, והחליט להשאיר את הישן בחנות. ברחוב פתאום מברכים אותו, מבקשים ממנו עזרה, שואלים אותו שאלות. בבית אשתו הכינה לו ארוחה חמה. הוא שאל אותה: "את רואה משהו שונה?" והיא לא ראתה. כשהסתכל במראה, גילה שהוא עדיין חובש את הכובע הישן. הוא פשוט שכח אותו בראש. מה השתנה? ההסתכלות שלו על עצמו.

הרב מסכם: מה שאנחנו חושבים על עצמנו, זה מה שאנחנו משדרים. מי שמתלונן כל היום ומאשים, איך הוא רוצה שיקשיבו לו?

ועוד תנאי: להעריך מה שיש

הרב מביא את דברי הגמרא, כפי שהוא אומר בשיעור, שהנחש ואחרים הפסידו הכול כי נתנו עיניים במה שלא היה להם ולא העריכו מה שהיה להם. וכשלא מעריכים, לא בטוח שזה יישאר. לכן, כך הוא מסכם, הזדמנות להתחיל מחדש: להאיר, לפרגן, לתת אחד לשני.

חיבור לחיים

• בבוקר: לפני שנכנסים ליום, לכתוב רשימה של הדברים הטובים שיש לי, ולהגיד עליהם תודה.
• כשמשהו לא הולך: לשאול "מה אני כן רוצה?" במקום "מי אשם?".
• בזוגיות: לפני שמתלוננים, לבדוק מה אני יכול לשפר היום.
• בשיחה עם עצמי: להחליף "אכלו לי, שתו לי" ב"מה בידיים שלי?".

שאלות להתבוננות בשבת

1. איפה בחיי יש "תוהו ובוהו", ומה הדבר הטוב הראשון שאני יכול להיאחז בו שם?
2. על מי או על מה אני נוטה להאשים, ומה הצעד הקטן שבאחריותי לעשות במקום?
3. מה יש לי היום שהייתי מתגעגע אליו אילו נעלם, ואיך אגיד על זה תודה?

שבת שלום.