פרשת בהעלותך – נסיון הפרנסה!
ירידת המן – מבחן האמונה
מדוע היה צריך להוריד כל יום מחדש? ולא היה מספיק להוריד הכל בפעם אחת? סיפורים ומשלים על האמונה בה׳ ועל הפרנסה של האדם.
פרשת בהעלותך - מבחן האמונה
ראינו בפרשת השבוע, שעם ישראל התלוננו שאין
להם מה לאכול והתחילו להתלונן למשה רבינו, מי יאכילו בשר...זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם, את הקישואים ואת האביטחים.. וכו׳
ועתה נפשנו יבשה בלתי אל המן עיננו..
הקב״ה הוריד להם מן מן השמיים, שכל מה שאדם רוצה לטעום מוצא במן.. ובכל זאת לא הספיק להם.
כל יום היה יורד מן מהשמיים והיו צריכים ללקט דבר יום ביומו.
ולכאורה לשם מה היה צורך להוריד מידי יום ביומו הלא היה מספיק שירד מן פעם אחת בשנה או פעמיים, שהרי חז"ל אומרים המן ירד לישראל בכמות שיכלה להספיק לאלפיים שנה. ומידי יום הוא היה נמס "וחם השמש ונמס" והיתה מידי יום זרימה אדירה של מים טובים נשפכת לירדן , א"כ שיירד בפעם אחת?
אלא חז״ל מסבירים, שהקב"ה הנהיג את דור המדבר דווקא כך, הולכים במדבר בין שמים וארץ באמצע מדבר גדול ונורא, כאשר, אם יום אחד אין אוכל, אין שום אפשרות להגיע למקום יישוב ובמהרה הכל גוועים ברעב. וכיון שהקב"ה רצה שיהא להם ביטחון בה', מידי יום נמס כל האוכל, ולא נשאר להם כלום!
ומשום כך נשאו עיניהם לשמים ובטחו בהקב"ה – שכמו שעזר לנו עד היום, כך ביכולתו להביא גם מחר אוכל....
ועל כך מביאים חז"ל משל: משל לבן מלך שנסע למרחקים מצויד בממון רב שקיבל מאביו. לאחר כשנה הכסף אזל, והוא יצא לדרכו חזרה הביתה - לא לפני ששלח "מברק" אני בדרך! ערכו לו קבלת פנים מפוארת כראוי לבן מלך. הוא שב נכנס לביתו והשתעשע עם אביו... חלפו שבעה ימים, הבן הודיע כי בדעתו לשוב מחר למקומו. אביו הבין את המשמעות ושאל "האם אתה זקוק לכסף"? "כן", השיב הבן. המלך הוציא מהארון פנקס צ'קים וחתם על המחאה ומסרה לבן. בן המלך הביט בצ'ק, וכאילו חשכו עיניו, הוא הסתכל על אביו ובאדיבות הושיט בחזרה את הצ'ק. שאל אותו אביו – מה קורה, האם החתימה לא נכונה, אולי התאריך לא טוב בעיניך? ענהו הבן: הכל טוב התאריך והחותמת. אלא מה? הסכום... רשמת סכום פעוט מאד שיש בו רק לשבוע ימים, לכן אני מחזיר, אין לי מה לעשות שם במרחק בסכום כזה!... כן ילדי – השיב המלך: זה מה שאני רוצה! כי לא תפליג לך למרחקים, תישאר קרוב תבוא לבקר מידי יום!...
ישנו עוד סיפור מרתק, שאפשר ללמד ממנו כמה צריך לבטוח בה׳.
מסופר על הרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע. שבא אליו איזה אדם אחד , ואמר לו שאין לו פרנסה והוא לא יודע מה לעשות.
אמר לו הרב : בא אספר לך מעשה:
היה פעם עגלון פלוני שעבד קשה לפרנסתו ונסע בדרכים, צבר בכיסיו עשרות רובלים והיו עמו: שקית עם מטבעות זהב, ארנק עם מטבעות כסף ועוד ארנק ובו פרוטות נחושת רבות שנשאם עמו תמיד. הוא היה בדרכו, השבת התקרבה והבין כי לביתו כבר לא יגיע, נכנס לאחד הכפרים היהודיים בדרך. הוא שאל את הרב, אם יוכל לשבות בביתו? הרב ניאות בשמחה הכניסו לביתו, החלו בהכנות אחרונות לשבת והנה הוא נזכר שהכספים בכיסו, מיהר לרוץ אחרי הרב שיצא כבר לבית הכנסת ושאל אם יש לו מקום להטמין את הכסף, הרב שב, נטל את כל המטבעות ספר אותם, הטמין היכן שהטמין. ויצאו שניהם יחדיו לקבלת שבת. באמצע קבלת שבת החלו להתעורר מחשבות בליבו של העגלון, מה עשיתי, הפקדתי כסף בידי מי שאינני מכירו, הכסף הזה הינו כל פרנסתי ומי יודע, מה עכשיו יהיה... כסף! כסף! צעק לו הלב.
כל השבת הוא היה בפחד מה יהיה עם הכסף... בצאת השבת, מיד רץ לבעל הבית וביקש: "הכסף שלי"! רגע אמר לו הרב, קודם מתפללים מעריב, אח"כ נדבר על הכסף. אחרי מעריב הוא אמר בקול נרגש אך בעדינות: "הכסף שלי".
השיב לו הרב: "רגע, קודם נעשה הבדלה"... הנשמה שלו כמעט פרחה... לאחר הבדלה הוציא הרב את השקית עם מטבעות הזהב, ספרם לו על השולחן – הנה הסכום שהפקדת בידי. אח"כ הביא את הארנק עם מטבעות הכסף והושיט לו. העגלון שפכם על השולחן וספר לראות שמא הרב לקח לעצמו איזה מטבע... סיים והתמלא שמחה: "גם מהם לא חסר דבר"... אח"כ הוציא הרב את השקית עם מטבעות הנחושת. העגלון שפך את תכולתה וביקש לספור. אמר לו הרב: די, עד כאן! וכי אין לך מח בקדקדך, אם היתה לי אפשרות לגנוב מטבעות זהב וכסף ולא נטלתי, האם אגנוב את מטבעות הנחושת הפשוטות....?
כאן סיים הרבי את המשל ואמר לו:
אתה ר' יהודי, עגלון יקר, הקב"ה נטל את נשמתך בלילה ובבוקר השיב לך את הפיקדון בשלימות. העיניים נפקחו – פוקח עוורים, רגליים צועדות, ידיים מתנועעות, וכי את הדבר הקל – הפרנסה – פרוטות הנחושת, לזה הקב"ה לא יוכל לדאוג לך?...
פעם מישהו בא לרב שך וביקש ממנו שהוא רוצה לצאת לעבוד, אחרי החתונה. שאל אותו הרב – מדוע אתה חושב שאתה צריך לצאת לעבוד? אמר לו- תראה, אתה יודע שהפרנסה קשה, ואי אפשר לפרנס משפחה בלי שיש עבודה מסודרת. אמר לו הרב – מי אמר שאתה תתחתן? אמר לו, ודאי בע''ה ה' יעזור שאני ימצא שידוך ויתחתן. אמר לו, ומי אמר שיהיה לך ילדים? אמר לו , למה הרב מקלל אותי, ודאי שיהיה לי ילדים בע''ה כמו שלכולם יש.
אמר לו , ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.. אתה מאמין שהקב''ה ישלח לך זיווג, וייתן לך ילדים, שזה דבר מאוד גדול. ואת הדבר הכי קטן ופשוט שזה פרנסה, אתה לא מאמין שה' ייתן לך???
איפה האמונה שלך, פתאום אתה כבר לא מאמין?
הקב''ה זן ופרנס לכל, מביצי כינים עד קרני ראמים, מסוף העולם עד סופו. ונראה לך שיש לו בעיה לתת לך פרנסה?
כולם מאמינים בני מאמינים, ומקיימים צור ומצוות והכל, אבל פתאום שזה מגיע לפרנסה הם מאבדים את האמונה.
רבנו בחיי אומר בספר "חובות הלבבות", שער הביטחון: צריך אדם לבדוק מהו הסכום שהוא זקוק לו כדי לחיות בצורה סבירה על פי המקובל ואת ההשתדלות שלו שיעשה עד הגבול הזה ויבטח בקב"ה שאם בראש השנה הוא גזר עליו יותר הוא כבר ימצא את הדרך איך לתת לו יותר מִזה.
וכן המשנה בסוף מסכת קידושין אומרת: "רבי מאיר אומר: לעולם יְלַמֵּד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה ויתפלל למי שהעושר והנכסים שלו, שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות, שלא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות, אלא הכול לפי זכותו".
כלומר, לכל סוג של פרנסה בעולם יש בה עשירים ויש בה עניים.
יוצא מזה שהעושר והעוני תלויים אך ורק בבורא עולם. הוא הקובע מי יְעָנִי ומי יְעָשֵׁר.
מה שמוטל על האדם היא חובת ההשתדלות על פי הסבירות עד הגבול שידע שעד לשם צריך להשתדל.
בשאר יבטח בקב"ה שבמידה שמגיע לו יותר הוא כבר ימצא את הדרך איך להעניק לו יותר, שיתפלל האדם לקב"ה על פרנסה. ורק אדם כזה יגיע אל מנוחת הנפש.
מסופר על אדם שהגיע לחפץ חיים וסיפר לו על סכסוך הקיים בינו לבין אשתו. החלטנו שכבודו יפסוק.
אני עובד 6 שעות ביום, כך סיפר האיש, ומקבל משכורת גבוהה ומכובדת ולא חסר לי כלום.
הבוס שלי מציע לי כעת לעבוד עוד 3 שעות, במקום להכניס עוד עובד נוסף שיעבוד יום שלם.
אני כמובן קופץ על המציאה מפני שעבור 3 השעות הנוספות אקבל משכורת כפולה.
אשתי מתנגדת בכל תוקף ודורשת שאמשיך במצב הקיים, שאהיה עימה בבית, שאלמד תורה.
שבועיים אני כבר מתווכח עימה ואנו מבקשים מהרב שיפסוק עבורנו מה לעשות.
ענה לו החפץ חיים שהצדק עם אשתו.
האיש החל להתווכח עם החפץ חיים והרב החליט לשכנעו במשל הבא:
פעם היה מוזג בחנות אחת שהיה מודד לפי מדיד ליטרים משקאות, קמח, סוכר וכדומה.
כך היה מספק לכל דורש את המוצר הנדרש.
יום אחד אמרה למוזג אשתו: לדעתי אם אבוא יום אחד לעסק, אוכל לספק לך הצעת ייעול על מנת שנשפר הפרנסה שלנו. בעלה הסכים לדבר וכך היה ולאחר שצפתה בבעלה יום שלם הודיעה לו שיש לה פתרון:
ראיתי שמזגת מחבית היין כך וכך ליטרים, כך אמרה לו אשתו, ואני מציעה לך שמהיום והלאה במקום להשתמש רק בברז אחד בחבית, הוסף עוד ארבעה ברזים. ראיתי שמברז אחד יצאו לך 30 ליטר. אם תוסיף את ארבעת הברזים הנוספים לחבית, הרי שיצאו לך מחבית זו 150 ליטר! אתה תתעשר!
ענה לה בעלה: האם את בסדר? מה שיוצא מהחבית זה מה שיש, ולא משנה כמה ברזים יש.
האיש שהאזין לחפץ חיים חייך והחפץ חיים אמר לו שהוא נוהג בדיוק כמו האישה שבמשל.
הקב"ה בראש השנה קוצב לו את מזונותיו מראש השנה עד לראש השנה. זו החבית שלך, ברז אחד אתה חייב! אבל להוסיף עוד ברזים, עוד שעות בשביל מה לך? הרי מה שיש שם זה מה שיֵצֵא!
אם אדם יגיע להכרה ולאמונה הפשוטה שהכל כבר קצוב מלמעלה, ממילא הוא לא יחפש עוד מקורות פרנסה ולעבוד קשה, הוא יסתפק במה דיש לו ויעשה את ההשתדלות המינימלית שהוא צריך לעשות.
כי הרי בסופו של דבר ״לא אתה מפרנס״ אלא ה׳ יתברך.
אם כן, כמה מגוחכים הם אלה שעובדים מ"צאת החמה עד צאת הנשמה", מוסיפים לעצמם שעות נוספות, ועוד עבודה מן הצד... האם תשלום גדול יותר
ושעות נוספות יוסיפו להם עוד כסף?? הרי מה שנקצב לך זה מה שתקבל ותו לא.
אדם צריך לעשות השתדלות סבירה, לפי דרגתו. עליו לצאת ולעבוד בכדי לקבל את הפרנסה שקצבו לו משמים. והנה, קיימת כאן הטעייה מבלבלת ולא פשוטה: הוא עובד ומשתדל, ולמראית עין נראה, כי השתדלותו ועבודתו הם אלו שמביאים לו את הפרנסה. אך על האדם לדעת ולהבין, שאין זו אלא טעות אופטית, לאמיתו של דבר – פרנסתו ניתנת לו אך ורק מידו הפתוחה של הקב"ה! זהו המבחן: עשה השתדלות, זוהי חובתך, אך דע שאין השתדלותך היא זו שמביאה לך את פרנסתך.
ה׳ יזכינו!!
שבת שלום ומבורך!
קישור מקוצר לכאן: https://www.haravlasry.com/?p=1132
Mazel Tov
Asher Koah
Bruria