מועדי ישראל

מאמר מרגש לימי הסליחות

מדוע אנו אומרים סליחות? למהבקשים סליחה מבורא עולם במשך 40 יום? באיזו הרגשה אנו צריכים לבא לבקש סליחה?
מאמר מרגש ביותר לימי הסליחות.

סליחות בכותל

https://www.youtube.com/watch?v=Sd8JMmLKrLo

מאמר מרגש לקראת ימי הסליחות.

אבא מתי נגיע?
"אבא, מתי נגיע?"
"בעוד שעה חמודי."
"אבא, מתי כבר נגיע?"
"הרגע אמרתי לך, בעוד שעה."
"אבא, מתי מגיעים?"
"בעוד חמישים דקות."
"אבא, חמישים דקות זה יותר משעה או פחות משעה?"
"פחות."
"אז מתי נגיע?"
"הרגע אמרתי לך, טיפת סבלנות!"
"אבל כבר חיכיתי המון..."

את הדו-שיח הזה שמע כל מי שיצא לטייל עם ילדיו בחופשה האחרונה.
באמת, לנו ההורים נדרשה מידה הגונה של סבלנות כדי לענות שוב ושוב על אותה שאלה.

אבל דווקא עכשיו, בתחילת חודש אלול פתאום שמתי לב דווקא אל השואלים הקטנים. מאיפה הכוח לשאול את אותה שאלה שוב ושוב? למה הם לא עוצרים אחרי הפעם השנייה או השלישית?

התשובה פשוטה. הילדים שואלים את אבא. ומאבא אפשר לבקש פעם ועוד פעם, את אותו הדבר, לדפוק שוב ושוב על הדלת עד שתפתח, עד שתגיע התשובה שתניח את דעתו של הקטנטן.

כששואלים מאבא לא מתביישים ולא עושים חשבונות של 'לא נעים, הרי כבר אמרתי לו פעם אחת'.
להפך, זה אבא שלי, הוא קרוב אלי, הכי קרוב שיש, אז הילד מרשה לעצמו לעורר שוב ושוב את אותה נקודה, בלי להתבייש.
כל התובנות האלו עלו בי לקראת תחילת אמירת הסליחות בקרב קהילות קודש הספרדים.

ארבעים יום אותו דבר: אותן מנגינות ואותם פיוטים, ואפילו ביום כיפור חוזרים על הסליחות האלו עצמן, ורק משנים קצת את הסדר.
בדור המהיר שלנו, שבו דבר רודף דבר, לעשות את אותו דבר במשך ארבעים יום, זו נראית משימה קשה ביותר.
ואז נזכרתי בילד, ששואל ומבקש שוב ושוב, עד שהשער נפתח, עד שהלב נפתח. הוא שואל כי הוא בן, ומי ששומע אותו הוא אביו.הבן אינו מתעייף, הוא שואל שוב ושוב עד שלאבא עולה חיוך קטן בזווית הפה, והוא לוחש לאמא: "ראית איזה עקשן קטן גידלנו, תראי איך הוא לא מוותר".
וכך גם אנו, למרות כל מה שעבר עלינו במשך כל השנה, כל הנפילות והטעויות, הדרכים הרחוקות שבחרנו ללכת בהן והמקומות שבהם שכחנו את הנשמה שלנו ואת מי שנטע אותה בנו - אנחנו באים בחודש אלול, ומבקשים להיפגש ולהתחדש. כל יום אנו מבקשים זאת מחדש,כי אנחנו מבקשים מאבא. בהתחלה זה קשה, אולי אנחנו בעצמנו לא מספיק בטוחים שבאמת תהיה פגישה, אך בכל פעם שעומדים ואומרים את פיוטי הסליחות, עוד קליפה מתקלפת ועוד מסך מוסר, ורוח חן ותחנונים עוטפת את הכל ומביאה בכנפיה רחמים גדולים.

"ראיתם את העקשנים שלי? ראיתם איך כל יום הם באים ומקשים להיפגש?" כך משתבח בנו הקב"ה בפני פמליא של מעלה.
ואז, אם מעמיקים קצת, רואים שבעצם הפנייה והבקשה טמון אושר רב. כמו שריר רפוי שזמן רב לא נעשה בו שימוש, אנחנו מתחילים לאמן אותו מחדש, לאמן את שריר הבקשה והפנייה אל ה', ותחושת שייכות ושמחה וקשר מחודש צפה ועולה דווקא מתוך הבקשה שכל כך חוזרת על עצמה.
"אבא, מתי נגיע? מתי שוב נפגש?"
"עוד מעט חמוד, עוד קצת, אתה צריך לבקש עוד."
"אבא כבר הגענו? אנחנו קרובים?"
"אנחנו קרובים מאוד, רק תמשיך לבקש, קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת!"

אם אנו נרגיש שאנו בעצם מבקשים סליחה מאבא, שמבין אותנו, שאוהב אותנו, שיודע כמה קשה לנו להילחם ביצר הרע. ממילא אנחנו לא נתבייש לבקש ממנו שוב ושוב. סלח לנו אבינו כי חטאנו...

קישור מקוצר לכאן: https://www.haravlasry.com/?p=112